דעה | ביום הזה ההיסטוריה זועקת: אל תיתנו לירושלים להפוך שוב לחורבן

ירושלים, עיר שחוברה לה יחדיו, עיר של תפילות ותקוות – אך גם של דמעות, של חורבן ושל מלחמות אחים. גם ביום ירושלים זה, לירושלים שלי חסר אדם. חסר לה עמרי – האיש שלי, אבא של רוני ועלמא, שנמצא בשבי חמאס כבר כמעט 600 יום.

אני מבקשת שנביט היום בירושלים לא רק בעיניים של אבני חומה, של דגלים ושל תקומה, אלא בעיניים של עם שמבקש לא להתפרק שוב. בעיניים של אישה שלא מוכנה לאבד עוד את ביתה, את משפחתה, את החוזה הבסיסי שמחזיק אותנו יחד – שכולנו ערבים זה לזה.

ההיסטוריה שלנו זועקת. ירושלים חרבה לא רק בגלל הרומאים, אלא בעיקר בגללנו. בגלל השנאה הפנימית, הקנאות, העדפת נקמה קצרת טווח על פני אחריות ארוכת טווח. גם אז, כמו היום, היו מי שדגלו בסיסמאות על כבוד, גאווה ומלחמת נצח – אך כשלו בשמירה על החיים עצמם.

אבל היה גם מי שניסה לעצור את הסחף: רבן יוחנן בן זכאי. כשהקנאים שרפו את מחסני המזון כדי לכפות מלחמה, כשהם סירבו לראות את מציאות החורבן שהפילו על העם, הוא הבין שמול אטימות אין טעם בצעקות. הוא בחר להציל את מה שניתן. התחפש למת, הוברח בארון קבורה אל מחוץ לירושלים ונפגש עם אספסיאנוס, מפקד הצבא הרומי.

רבן יוחנן בן זכאי לא הציל את החומות – הוא הציל את העם. בזכותו הוקמה יבנה, ובזכותו המשיכה הרוח היהודית להתקיים אלפי שנים. בזכותו גם הוקמה מדינת ישראל, על בסיס חזון הנביאים – ולא זה של קנאי תקופת בית שני.

כמוהו, וכמו ירמיהו שעמד בירושלים בתקופת בית ראשון וקרא להציל את העיר מהתפרקות פנימית, גם אנחנו היום צריכים לדבר בקול ברור: אין טעם בגאווה ריקה ובדיבורי רהב של קנאי המלחמות על ניצחונות מוחלטים, כש־58 חטופים ממתינים שנכריז שמדינת ישראל בחרה בניצחון המוחלט היחיד – השבתם, גם במחיר סיום המלחמה.

ביום הזה אני מבקשת דבר אחד: אל תיתנו לירושלים להפוך שוב לסמל של חורבן פנימי, ואל תאפשרו לשבי להימשך בשל ניכור או פוליטיקה קטנה. תראו אותנו, את עמרי, את רוני ועלמא

היום גם אנחנו עומדים בצומת דומה. בין הקנאות לבין האחריות, בין מי שצווחים סיסמאות לבין מי מאיתנו המתחננים להציל חיים, בין מי שמדבר בשם העם לבין מי שלא רואה את העם – שנשאר בדד מאחור, בשבי בעזה, בשבי הנפשי של המשפחות פה בישראל.

לחדש את הברית

ירושלים עבורי היא לא רק סמל לריבונות – היא סמל לברית. לא להפקיר, לא לשכוח, לא להשלים עם שגרה שיש בה שבויים, הפקרות וציניות.

ביום הזה אני מבקשת דבר אחד: אל תיתנו לירושלים, מרכז השלטון בישראל, להפוך שוב לסמל של חורבן פנימי. אל תאפשרו לשבי להימשך בשל אדישות, ניכור או פוליטיקה קטנה. תראו אותנו. תראו את עמרי. תראו את רוני ועלמא.

יום ירושלים יכול להפוך ליום של תיקון. של חידוש הברית בינינו, בין המדינה לאזרחיה. ברית שלום האחים והאחיות. ברית שאותה נוכל להשיג רק כשנחזיר את כולם הביתה, כדי להציל את רוח המדינה באופן שיחזק אותה מול האתגרים הביטחוניים העומדים בפתחנו.

עמרילי, הישאר חזק. תשרוד. עם ישראל דורש את שובך, ויזכה לראותך פה, לצידי, לצידן של רוני ועלמא, במהרה בימינו. עמרילי, כמו לפני 598 ימים, גם היום אוהבת, שומרת ומחכה. אתה עוד תשמע את המילה “אבא”, אתה עוד תזכה לראות את רוני ועלמא רצות לעברך לחיבוק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו