השורד מתוניסיה שהקים קיבוץ והשורדת שעומדת בראש עמותה לניצולים: משיאי המשואות ביד ושם

העצרת הממלכתית לציון יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביד ושם תתקיים מחר (רביעי) ב-20:00, במעמד נשיא מדינת ישראל וראש הממשלה, נכבדים וניצולי השואה. הנושא שנבחר לטקס השנה הוא “ממעמקים: כאב השחרור והצמיחה. בסימן שמונים שנה לכניעת גרמניה הנאצית”.

אלה סיפוריהם של ששת משיאי המשואות בטקס:

מוניקה ברזל

מוניקה ברזל. מברלין לכפר הנשיא (צילום: יוסי אלוני)

נולדה ב-1937 בברלין. אביה אויגן היה רופא ואימה עדית הייתה אחות חדר ניתוח. אויגן ברח לאנגליה ועדית נאלצה לעבוד שעות רבות בבית החולים היהודי בברלין כדי לפרנס את המשפחה, על כן מוניקה גדלה לצד סבתה גרטרוד. בספטמבר 1942 גורשה גרטרוד בשילוח לגטו טרזין, שם נרצחה. מוניקה נאלצה לעבור לגור עם אימה בבית החולים. עד השחרור התהלכה מוניקה בבית החולים ללא מסגרת, והרופאים, האחיות והמטופלים היו חבריה היחידים.

בסוף פברואר 1943 בוצעה אקציית בתי החרושת בברלין: פועלי כפייה יהודים רוכזו ושולחו לאושוויץ כדי שברלין תתרוקן מיהודים. במאי ציווה הגסטפו על ולטר לוסטיג, מנהל בית החולים היהודי, לצמצם את סגל העובדים. הוא נאלץ לבחור 300 בני אדם שישולחו לאושוויץ. מוניקה ישבה ברכבת השילוח וחיכתה, אך לאחר זמן מה הורו לה לרדת מהרכבת.

מוניקה חלתה בדיפתריה ובמחלות נוספות, אך החלימה, למרות חוסר הטיפול. החל מ-1944 בילתה לילות רבים במקלטים שהגיעה אליהם לבדה, עקב ההפצצות על ברלין. היא שהתה בבית החולים עד תום המלחמה.

לאחר השחרור עזבו עדית ומוניקה את ברלין והגיעו לשוודיה ומשם ללונדון. עדית התחתנה עם רודי פרידמן, ניצול שואה מברלין, שגידל את מוניקה כבתו. מוניקה השלימה לימודי רפואת שיניים בלונדון וב-1962 עלתה לישראל. היא ובן זוגה אילן התיישבו בקיבוץ כפר הנשיא בגליל העליון. מוניקה עבדה כרופאת שיניים גיל 70. אילן נפטר מסרטן והוא בן 59. למרות הקושי הנפשי התמידה מוניקה בעבודתה והוסיפה להתנדב. למוניקה ולאילן ז”ל שני ילדים ושישה נכדים.

אריה רייטר

אריה רייטר. הקים מוזיאון ובית כנסת בבאר שבע (צילום: יוסי אלוני)

נולד בעיירה וסלוי שברומניה ב-1929, הבן הבכור במשפחה דתית חסידית. אריה למד בבית הספר היהודי “עשה טוב” ובתלמוד תורה. ב-1939 סגר המשטר הרומני האנטישמי את בית הספר שבו למד אריה. משפחתו גורשה מביתה ועברה לגור במחסן עץ. ב-1941 נלקח האב אליעזר למחנה רומני לעבודת כפייה וב-1943 נרצח. אריה ושני אחיו הקטנים עבדו בחנויות לפרנסת המשפחה וסבלו מרעב.

בינואר 1944 נלקח אריה עם עשרות ילדים למחנה עבודה סמוך לעיירה רונק ברומניה, ושם עבד בסלילת דרך ביער ובבניית גשר עץ על פני הנהר, גשר הקיים עד היום. במחנה אריה ישן על דרגש עץ ברפת נטושה וסבל מקור ומרעב.

באוגוסט 1944 הגיע הצבא האדום לאזור והמחנה שוחרר. אריה צעד יחף 80 ק”מ תחת הפצצות הסובייטים ושב לווסלוי. כששב לעיירה היה משקל גופו 30 קילו. הוא איתר את משפחתו ויחד הם התגוררו במרתף קרוביהם כי ביתם נחרב בהפצצות.

אריה השלים את לימודיו בבית ספר למסחר ולכלכלה. הוא הצטרף לתנועת הנוער בני עקיבא, שימש ראש סניף וסלוי, אסף כספים לקרן הקיימת לישראל ופעל לעליית הנוער. ב-1947 שלח את שני אחיו לארץ ישראל באוניית המעפילים “פאן יורק” והמשיך לסייע לעלייה. ב-1951 עלה לארץ והתאחד עם משפחתו בבאר שבע.

אריה עבד במשרד האוצר ובבנק מזרחי, שם התקדם עד לתפקיד סמנכ”ל הבנק. בד בבד השלים תואר ראשון ושני בהיסטוריה של עם ישראל. אריה כיהן במגוון תפקידים ציבוריים והקים את מוזיאון סטרומה ובית הכנסת הגדול “סטרומה”, שבו משמש גבאי יותר מ-60 שנה. ב-2002 הוענק לאריה אות יקיר העיר באר שבע, כהוקרה על פועלו הציבורי. לאריה וליהודית חמישה ילדים וכן נכדים ונינים.

פליקס סורין

פליקס סורין. מספר את סיפורו לבני נוער, לסטודנטים ולאנשי חינוך (צילום: יוסי אלוני)

נולד ב-1932 בעיר מוגילב בבלרוס. אביו נתן היה חייט ופעיל קומוניסטי. עם זאת, בבית דיברו יידיש וציינו את החגים היהודיים. ב-1939 נכנסו הסובייטים למזרח פולין. אב המשפחה נשלח לאושמיאנה לצורכי עבודה, לשם עברה המשפחה.

עם פלישת הגרמנים לברית המועצות בקיץ 1941 נמלטה המשפחה מזרחה. בתוך הכאוס שנוצר הופרד פליקס מהוריו ונותר לבדו בשטח הכיבוש הנאצי, שם ייעץ לו אדם זר לא לחשוף שהוא יהודי ושאביו קומוניסט.

פליקס שוטט לבדו זמן רב והגיע למינסק, שם נכלא בגטו והיה עֵד לרצח יהודים. הוא נמלט ונעצר, אך הציג עצמו כיתום רוסי והועבר לבית יתומים. לאחר כמה חודשים חשדו בו שהוא יהודי והוא נשלח למינסק לעמוד בפני ועדה. פליקס התעקש שאינו יהודי וסייעה לו העובדה שלא היה נימול. חבר הוועדה וסילי אורלוב חיזק את טענותיו, ומזכירת הוועדה שהכירה אותו לא חשפה את זהותו. לימים הוכר אורלוב כחסיד אומות העולם. פליקס הוחזר לבית היתומים ולא חשף את זהותו עד שחרור האזור בידי הצבא האדום בקיץ 1944.

לאחר השחרור חשש פליקס שאיש מבני משפחתו לא שרד. באחד הימים גילה כי אביו חי ומשרת בצבא האדום. זמן קצר לאחר מכן הגיע בהפתעה לבית היתומים יצחק, אחיו הגדול, אז גילה שהוריו הצליחו להימלט מזרחה ושרדו. האם פרידה והאחות הגדולה רוזה נותרו בחיים בעומק ברית המועצות. המשפחה התאחדה במולדובה.

פליקס למד בפוליטכניון של אודסה והיה מרצה וחוקר. ב-1992 עלה ארצה. הוא נפגש עם בני נוער, סטודנטים ואנשי חינוך ומספר את סיפורו במסגרת יד ושם ופעיל בארגוני שורדים. לפליקס ולאידה ז”ל נולדו שני ילדים, חמישה נכדים וחמישה נינים.

אריה דורסט

אריה דורסט. הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל (צילום: יוסי אלוני)

נולד ב-1933 בלבוב, אוקראינה (אז פולין). אחיו מריאן נולד ב-1939, אז כבשה ברית המועצות את לבוב. ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לתחומי ברית המועצות וכבשה את לבוב. אביו פרידריך גויס כרופא לצבא האדום. בעת האקציות התחבאו אריה ואימו במרתף בביתה של המטפלת לשעבר של אריה, אישה לא יהודייה.

באחת האקציות נרצח מריאן, אחיו של אריה, לצד כל משפחתו. האם סלומיאה השיגה מסמכים מזויפים ותכננה לעבור לוורשה. לשם כך שכרה פולני שילווה אותה ואת אריה כדי לא לעורר חשד. בוורשה שכרה סלומיאה חדר בדירה של אלמנה צרפתייה. היא סיפרה לשואלים שהם פולנים קתולים ואריה גדל כנוצרי קתולי. בעלת הדירה לקחה אותו בכל יום ראשון לכנסייה ולימדה אותו את עיקרי הנצרות.

באחד הימים הגיעו שוטרים לבניין. השוערת עיכבה אותם ואריה ואימו הספיקו לברוח. באותו היום, 1 באוגוסט 1944, פרץ מרד ורשה הפולני. אריה ואימו התחבאו אך כעבור כחודש נתפסו וגורשו ברכבת לכיוון מחנה העבודה פרושקוב. השניים ברחו לעיירה לֶשנה גוּרה, שם אריה עבד כרוכל עד השחרור.

לאחר המלחמה איתרו את האב שהגיע לתל אביב וב-1945 התאחדו איתו בארץ ישראל הודות לסרטיפיקטים שהשיג עבורם. אריה למד בעתודה רפואית, שירת בצה”ל כרופא בחטיבת גולני וזכה בצל”ש אלוף הפיקוד על ניתוח מאולתר תחת אש. הוא הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל, ניהל את המערך הכירורגי בהדסה ויזם חידושים בכירורגיה, בטיפול בחולים אונקולוגיים ובפצועים. לאריה ולרמונה שלושה ילדים ושמונה נכדים.

רחל כ”ץ

רחל כ”ץ. יו”ר עמותת יש – ילדים ויתומים ניצולי שואה ופעילה ב’עמך’ לתמיכה בניצולים ובדור השני (צילום: יוסי אלוני)

רחל כ”ץ לבית לאופמן נולדה ב-1937 באנטוורפן בבלגיה למשפחת מהגרים, והייתה הבת השנייה מארבעה ילדים. ההורים פייגע-ציפורה ובנימין היגרו לבלגיה מבוקובינה ברומניה. פייגע הייתה תופרת ובנימין היה סוחר וזגג.

במאי 1940 כבשו הגרמנים את בלגיה. ביוני 1942 נעצר האב בנימין ונשלח למחנה עבודה בצרפת. משם הועבר למחנה המעבר מכלן בבלגיה וגורש לאושוויץ-בירקנאו, שם נרצח בנובמבר 1942.

האֵם פייגע נשאה בעול הפרנסה וההישרדות, וטיפלה בארבעה ילדים קטנים. האם וילדיה עברו בין דירות מסתור. שכנתם באחת הדירות, מריה לובן, סיפקה להם מסמכים מזויפים וסייעה להם בקניות בשל חשש לצאת מהדירה. כשגברו סריקות הגרמנים, העבירה לובן את רחל ואת אחיה לדירתה ולאחר מכן מצאה לרחל ולשניים מאחיה מסתור במנזר ליד אנטוורפן. לימים זכתה לובן באות חסידת אומות העולם בזכות פעולותיה לסייע למשפחה.

לאחר כמה חודשים הוצאו רחל ואחיה מהמנזר בשל סכנת פשיטה של הגסטפו. הם חזרו לאנטוורפן וחיו עם אימם בדירת מסתור תחת זהות בדויה, בתמיכת אנשי קשר מהמחתרת הבלגית, עד שחרור בלגיה בספטמבר 1944.

לאחר המלחמה למדה רחל בבית הספר “תחכמוני” ובד בבד עבדה וסייעה בפרנסת המשפחה. ב-1957 עלתה לישראל, נישאה והקימה משפחה. בשנת 2000 הצטרפה רחל לעמותת יש – ילדים ויתומים ניצולי שואה. כיום היא יושבת ראש העמותה ופעילה בעמותת “עמך” הפועלת לתמיכה בניצולי השואה ובבני הדור השני. לרחל ולשמואל שני ילדים ושלושה נכדים.

גד פרטוק

גד פרטוק. שירת בפלמ”ח והקים קיבוץ (צילום: יוסי אלוני)

נולד ב-1931 בנאבל, תוניסיה, למשפחה דתית בת 11 נפשות. אביו יוסף היה סוחר בדים, חבר בוועד הקהילה ונדבן לבית כנסת. רבים מלקוחותיו היו לא-יהודים. המשפחות היהודיות והערביות בעיר נהגו לחגוג את החגים יחד.

בנובמבר 1942 כבשה גרמניה הנאצית את תוניסיה. בערב שישי נשמעה דפיקה בדלת והאב נדרש להגיע לתחנת המשטרה. מכיוון שהשבת כבר נכנסה, האב סירב לנסוע והלך ברגל. הוא נעצר לכמה שעות, ולמוחרת עברו בני המשפחה לעיר חמאם ליף, וחיו תחת זהות בדויה.

האֵם אוכאיה חלתה ונפטרה. אביו של גד התחתן שנית עם מארי, שהייתה כמו אם לילדיו. כשגברה נוכחות הגרמנים בעיר האב ברח למסתור ומארי שלחה את שני אחיו של גד להסתתר ביער. שאר בני המשפחה עברו אל דודם שהתגורר בעיר גאבס והיה פועל מוגן בשל עבודתו בשירות הצי הצרפתי.

עם הזמן אזלו הכסף והתכשיטים, שניתנו כשוחד לגרמנים שערכו חיפושים בבתים. בשלב זה בני המשפחה היו רזים ורעבים מאוד ורק חיפשו מזון. גד נשלח לשוק לבוש כילד ערבי מקומי להשיג אוכל גם בפחים. במאי 1943 נסוגו הגרמנים מתוניסיה. באחד הימים הגיע לבית אדם בעל זקן ולבוש לא יהודי. גד ואחיו לא זיהו תחילה את האיש שהיה אביהם.

המשפחה התאחדה, חזרה לעיר נאבל וחגגה לגד בר מצווה. לאחר מכן עברו לעיר תוניס, שם היה גד חבר פעיל בתנועת השומר הצעיר. במרץ 1948 עלה גד לארץ ישראל בסירת דייגים איטלקית. הוא נקלט בקיבוץ בית זרע והתגייס לפלמ”ח. לאחר מכן היה חבר בגרעין שהקים את קיבוץ כרמיה, ובסופו של דבר השתקע באשקלון. גד היה צלם חובב, ולימים הפך את התחביב למקצוע. לגד ולמונה ז”ל ארבעה ילדים ו-13 נכדים.