מהאפר לתקומה: סיפורי 6 שורדי שואה שידליקו את משואות הזיכרון

בצל שנה וחצי למלחמת 7 באוקטובר, תציין ישראל השבוע את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בעצרת הזיכרון השנתית, שתתקיים ביד ושם ביום רביעי בערב, יודלקו שש משואות זיכרון לזכרם של שישה מיליון היהודים שנספו בשואה. 

השנה בחר יד ושם לציין את יום השואה סביב הנושא “כאב השחרור והצמיחה”, בסימן 80 שנה לכניעת הנאציזם ושחרור מחנות המוות במלחמת העולם השנייה והמאבק לחיים, שבו החלו השורדים מהנקודה הנמוכה בחייהם ובתולדות האנושות. השראה וסימן לדורות הבאים, ובכלל זה עבור שורדי טבח 7 באוקטובר, החטופים ומשפחותיהם, פצועי המלחמה ומשפחות הנרצחים והחללים. אלה הם ששת שורדי השואה שישיאו את משואות הזיכרון השבוע.

אריה דורסט, 92

אריה נולד בלבוב אוקראינה (אז פולין). ביוני 1941 פלשה גרמניה הנאצית לברית המועצות וכבשה את לבוב. אביו גויס כרופא לצבא האדום, ובעת האקציות התחבאו אריה ואמו במרתף בביתה של המטפלת לשעבר של אריה, אישה לא יהודייה. באחת האקציות נרצח מריאן, אחיו של אריה, לעיני משפחתו. אמו השיגה מסמכים מזויפים ושכרה חדר בוורשה, והיא סיפרה לשואלים שהם פולנים קתולים ואריה גדל כנוצרי קתולי. באחד הימים הגיעו שוטרים לבניין, השוערת עיכבה אותם ואריה ואמו הספיקו לברוח, אך כעבור כחודש נתפסו וגורשו למחנה העבודה פרושקוב. גם משם הם הצליחו לברוח לעיירה שבה אריה עבד כרוכל, עד השחרור. בישראל הוא שירת כרופא בחטיבת גולני, וזכה בצל”ש אלוף הפיקוד על ניתוח מאולתר תחת אש, הקים את יחידת ההשתלות הראשונה בישראל וניהל את המערך הכירורגי בהדסה.

מוניקה ברזל, 88

מוניקה נולדה בברלין. אמה נאלצה לעבוד שעות רבות כדי לפרנס את המשפחה והיא גדלה לצד סבתה. השלוש גרו בחדר אחד בעוני. ב־1942 גורשה סבתה בשילוח לגטו טרזין, שם נרצחה. מוניקה נאלצה לעבור לגור עם אמה בבית החולים ללא מסגרת. פועלי כפייה יהודים רוכזו ושולחו לאושוויץ כדי שברלין תתרוקן מיהודים, ובמאי 1943 ציווה הגסטפו על מנהל בית החולים היהודי לצמצם את סגל העובדים. הוא נאלץ לבחור 300 בני אדם שישולחו לאושוויץ ומוניקה כבר ישבה ברכבת השילוח, אך לאחר זמן מה הורו לה לרדת מהרכבת. היא חלתה בדיפתריה ובמחלות נוספות ובילתה לילות רבים במקלטים, שאליהם הגיעה לבדה עקב ההפצצות על ברלין. לאחר השחרור עזבו היא ואמה את ברלין והגיעו לשוודיה ומשם ללונדון. ב־1962 עלתה לישראל, ועבדה כרופאת שיניים עד גיל 70.

פליקס סורין, 93

פליקס נולד בעיר מוגילב שבבלארוס. עם פלישת הגרמנים לברית המועצות בקיץ 1941 נמלטה המשפחה מזרחה. בתוך הכאוס שנוצר הופרד פליקס מהוריו, ונותר לבדו בשטח הכיבוש הנאצי. פליקס שוטט לבדו זמן רב והגיע למינסק, שם נכלא בגטו והיה עֵד לרצח יהודים. הוא נמלט ונעצר, אך הציג עצמו כיתום רוסי והועבר לבית יתומים. לאחר כמה חודשים חשדו בו שהוא יהודי והוא נשלח למינסק, התעקש שאינו יהודי וסייעה לו העובדה שלא היה נימול. מזכירת הוועדה שהכירה אותו לא חשפה את זהותו. הוא הוחזר לבית היתומים ולא חשף את זהותו עד השחרור, ורק אז גילה כי הוריו ושני אחיו הגדולים שרדו.

רחל כ”ץ, 88

רחל כ”ץ לבית לאופמן נולדה ב־1937 באנטוורפן שבבלגיה. במאי 1940 כבשו הגרמנים את בלגיה וביוני 1942 נעצר האב ונשלח למחנה עבודה. משם הוא גורש לאושוויץ־בירקנאו, ושם נרצח. האֵם נשאה בעול הפרנסה וההישרדות, כשהיא מטפלת בארבעה ילדים קטנים. הם עברו בין דירות מסתור ושכנתם באחת הדירות סיפקה להם מסמכים מזויפים וסייעה להם בעריכת קניות בשל חשש לצאת מהדירה. כשגברו סריקות הגרמנים השכנה מצאה לרחל ולשניים מאחיה מסתור במנזר ליד אנטוורפן. לאחר מספר חודשים הוצאו רחל ואחיה מהמנזר בשל סכנת פשיטה של הגסטפו. הם חזרו לאנטוורפן וחיו עם אמם בדירת מסתור בזהות בדויה, בתמיכת אנשי קשר מהמחתרת הבלגית, עד השחרור. כיום היא יו”ר עמותת עמך, הפועלת לתמיכה בניצולי השואה ובבני הדור השני. 

אריה רייטר, 96

אריה נולד בעיירה וסלוי שברומניה בשנת 1929, הבן הבכור במשפחה דתית־חסידית. בשנת 1939 סגר המשטר הרומני האנטישמי את בית הספר, משפחתו גורשה מביתה ועברה לגור במחסן. אביו נלקח לעבודת כפייה וב־1943 נרצח. אריה ושני אחיו הקטנים עבדו בחנויות לפרנסת המשפחה וסבלו מרעב. בינואר 1944 נלקח אריה עם עשרות ילדים למחנה עבודה, ועבד בסלילת דרך ביער ובבניית גשר עץ על פני נהר – גשר הקיים עד היום. במחנה אריה ישן על דרגש עץ ברפת נטושה וסבל מקור ומרעב. אחרי שחרור המחנה צעד יחף 80 ק”מ תחת הפצצות ושב לווסלוי במשקל 30 ק”ג. הוא איתר את משפחתו ויחד הם התגוררו במרתף כי ביתם נחרב. היה פעיל עלייה, עבד במשרד האוצר, היה סמנכ”ל בנק מזרחי וזכה באות יקיר העיר באר שבע.

גד פרטוק, 94

גד נולד בנאבל בתוניסיה למשפחה דתית בת 11 נפשות. בנובמבר 1942 כבשה גרמניה הנאצית את תוניסיה. אביו נעצר, וכבר למחרת עברו בני המשפחה לעיר אחרת וחיו בזהות בדויה. אמו חלתה ונפטרה ואביו התחתן בשנית עם מי שהייתה כמו אם לילדיו. כשגברה נוכחות הגרמנים בעיר האב ברח למסתור, ואמו החורגת של גד שלחה את שני אחיו להסתתר ביער. שאר בני המשפחה עברו אל דודם, שהיה פועל מוגן לאור עבודתו בשירות הצי הצרפתי. עם הזמן אזלו הכסף והתכשיטים, שניתנו כשוחד לגרמנים שערכו חיפושים בבתים. בשלב זה בני המשפחה היו רזים ורעבים מאוד ורק חיפשו מזון. גד נשלח לשוק כשהוא לבוש כילד ערבי מקומי על מנת להשיג אוכל גם בפחים. עם קום המדינה הגיע ארצה בסירת דייגים, התגייס לפלמ”ח והיה חבר בגרעין שהקים את קיבוץ כרמיה.