הקטטה המכוערת בין בר לנתניהו מסיטה את הדיון מהשאלה החשובה באמת

הדבר המגונה, והמעט מגוחך, בקטטה המכוערת וההרסנית בין ראש השב״כ לראש הממשלה, היא שזאת בכלל נסובה סביב פייק עניין. תמים – ומאד משוחד פוליטית – מי שסבור שגורל ה-ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה בישראל, לצד האיזונים והבלמים בין הרשויות, היא לב הקונפליקט בין האדונים הנכבדים בר ונתניהו.

לא ולא, וכלל לא. הזוהמה הציבורית המבישה הזאת, שאופק הדרדרותה מבטיח תהומות גרועים מאלה, היא בכלל דיון מקדים לקרב האמיתי שצפוי להינטש בין שני אלה: שאלת ״איפה היית ומה עשית בבוקר 7 באוקטובר?״ (וגם בתקופה שקדמה לו).

אחרי הכל, סופו של העניין ידוע – רונן בר יעזוב את משרדו בשבועות הקרובים, בין כך ובין כך, ודבר לא יהפוך את העובדה הזאת; התוצאה האמיתית שצריכה לעניין אותנו – ואגב: גם היחידה שיש לה חשיבות היסטורית ולאומית – היא זאת של קרב הגרסאות בין השניים לשאלת אחריותם, אשמתם, חלקם, רשלנותם וכשלונם בשעות שקדמו למתקפת הפתע המחרידה ביותר שהונחתה על ישראל בתולדותיה – ומאלה, ברוך השם, יש די והותר לחלק בין השניים. אבל לא עכשיו, מסתמן.

עכשיו מבקש הציבור, ועמו התקשורת, לעסוק ברצינות גמורה במסך העשן המגוחך של ״דרש נאמנות אישית – אם לאו״, ושל ״ביקש להימנע מעדות – אם לאו״; וגם אם עניינים אלה ממריצים את מיצי הקיבה לזעם חומצי ישראלי טיפוסי, הם עדיין זוטים, בטלים ומסמאים את עיני הכל מעיסוק בשאלה היחידה שצריכה לעניין את הציבור: כמה אחוזי אשמה יש לכל אחד ממקבלי ההחלטות, בכל הדרגים והרשויות, בזוועת 7 באוקטובר?

אבל בישראל, כפי החביב על הבריות, כל הזדמנות לא להחמיץ הזדמנות לעסוק בעיקר ולא בטפל, היא הזדמנות שאין להחמיץ. ובדומה לאינספור סחרירים שמסתובבים מעל לראש הציבור ומנתבים אותו לדרכים עקלקלות, כך גם שאלת היוותרו של רונן בר בתפקיד ראש השב״כ (יעזוב בחודש מאי, או בחודש יוני? הו, איזו דרמה לאומית!) מסחררת את התודעה הישראלית.

אבל אסור ליפול בפח הזה; ובאותה הנשימה – גם להקדיש שניה אחת מיותרת בעיון מעמיק בשני התצהירים, של בר ונתניהו, להוציא הפרקים בהם שעוסקים בתפקודם ב-7 באוקטובר. ואם כבר נדרשנו לעניין, ניתן לקבוע בבירור ובבהירות רבה שביום פקודה – הווה אומר: דיוני ועדת החקירה הממלכתית – בר יטען כי ״דרך את המערכת לפעולה״, וכי ״זיהה סימנים. והתריע״, ונתניהו מצדו יטען: ״ הטענה של רונן בר על כך שהתריע מפני מלחמה והעיר את כל המערכת, היא שקרית.

העיוורון של בר הוא הכישלון המודיעיני הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל. בר קיים הערכת המצב ב-7 באוטובר בשעה 05:15, שעה ורבע לפני תחילת הטבח ובה לא נמסרה כל התרעה למלחמה. יש מבינים? כאן פעורה התהום האמיתית בין השניים – וגם בין שני המחנות הניצים. לא בשאלת סמכות הממשלה לפטר ראש שב״כ, כי אם בשאלת תפקודו של זה ב-7 באוקטובר, ובשאלת תפקודו של ראש הממשלה באותן השעות בדיוק.

צריך להודות – מתוך יושרה אינטלקטואלית – שאין דרך לנקות אף אחד מהם מהאשמה לאסון, וגם ששאלת כיוון השעון המעורר של ראש הממשלה זניחה ממילא; אחרי הכל, אם טענת נתניהו הייתה שבר נמנע מלהעירו בשעה 5:15, שעה ורבע לפני תחילת המתקפה, וכי באותן 75 דקות היה בכוחו לשנות את ההיסטוריה, אילו רק היו מעירים אותו, יש להעמיד בפני נתניהו את השאלה: ״רגע, אבל ב- 6:29 כבר היית ער ודרוך. מה עשית מאותו הרגע והלאה, והאם תפקודך שינה את המציאות?״

העובדות מלמדות שגם אילו נתניהו היה מתעורר בשתיים לפנות בוקר, המערכת כולה הייתה רדומה, נעדרת כיוון, מבולבלת, מפוזרת, לא מנוהלת, ונעדרת אמצעים של ממש להתמודד עם המתקפה. ועם כל הכבוד לשאלת הנאמנות שדרש או לא דרש נתניהו מבר, השאלה היחידה שעליה מסרבים השניים להשיב בתצהירים האומללים הללו היא – איך לעזאזל הבאתם שניכם אותנו למצב שבו גם כאשר כבר יצאה המתקפה לפועל, לקח לנו 12 שעות להתחיל להבין בכלל מה מתרחש; וגם, איך הרשיתם, שניכם, למחדל של אפס מוכנות המערכת להתמודדות עם המתקפה, להתרחש?

אז לא, פחות חשוב בהרבה האם נתניהו ניסה להימנע מעדות. חשוב לעסוק בשאלה, למה נתניהו איפשר למערכת להגיע לשפל ביצועי שכזה ולרמת מוכנות אפסית שכזאת, ובדיוק באותה המידה – כיצד אפשר זאת גם רונן בר? וכל מילה בכל נושא אחר משרתת את המהלך התקשורתי והפוליטי של שניהם – התחמקות ממתן תשובה לשאלה היחידה שחשובה באמת.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו