“מאיר אריאל: המופע האחרון לזכרו סיים עידן של 25 שנה”
מאיר אריאל מת פעמיים. לראשונה ב-18 ביולי 1999 על מיטת חוליו בבית החולים איכילוב בתל אביב. בשנייה, אמש, בלייב פארק ראשון לציון. חברו הטוב שלום חנוך, פצוע בידו הימנית ולא מחזיק בגיטרות, נפרד ממנו עם “אגדת דשא” הנצחי, הקיבוצניקי, מהדשא במשמרות, שהקהל שר אתו, ואחריו עם אקורד הסיום בדמות המנון קיבוצניקי לא פחות, “סוף עונת התפוזים”. סוף המופע האחרון לזכרו. סוף עידן. ואז, כשהנשמה האמנותית הענקית שלו נפרדה שוב מגופו, הגיע הרקוויאם. מירי מסיקה, בשמלת המלאכית הלבנה שלה, עם כנפיה פרושות לצדדים, הקדישה לזכרו (ולמען הצלת החטופים בעזה) את “מודה אני”, ואי אפשר היה שלא לחשוב על מאיר אריאל מתייצב שוב, בפעם השנייה, בפני בוראו ומודה לו על כל החסד והאמת, והטובה והרעה אשר עשה עמדו ועם יקיריו, וכמו לאונרד כהן ב-“You Want It Darker” אומר לבוראו: “הנני, הנני, אני מוכן, אלי”.
מאיר אריאל חי פעמיים. הוא נולד ב-2 במרץ 1942 בקיבוץ משמרות וחי 57 שנים, עד אותו מוות טראגי מזיהום שנבע מקדחת הבהרות. ומאז הוא חי שוב, עוד יותר מ-25 שנה, בשירים הנצחיים שלו, במפעלי ההנצחה של משפחתו, במופע השנתי לזכרו, בספרים שהוציאו, בתשוקה של אלמנתו תרצה וילדיו, שחר, אודי ושירז, ובנכונות וההתגייסות של חבריו, שלום חנוך, יהודה עדר, יואב קוטנר (שלא נראה אמש על הבמה), דורי בן זאב וקומץ מפיקות נחושות, למלא את החלל שהותיר אחריו, ולמלא אחר החסך הגדול בהכרה ובהצלחה שנותר מימי חייו הקודמים.
Have any questions or want help? Contact us here. For extra insights, go to our website.
Learn More…
