האורות כבו באיבריה – ומה יקרה כאן כשזה יקרה לנו?

ביום שני השבוע כבה חצי־האי האיברי. ב-13:34 לפי שעון ישראל צנחו בבת-אחת חמישה-עשר ג’יגה־ואט, כ-60% מהביקוש המיידי של ספרד, וגררו אחריהם את פורטוגל ואת אחד מקווי החשמל המרכזיים בדרום צרפת. בתוך שניות נעצרו רכבות המטרו במדריד, רמזורים כבו בברצלונה, וכ-60 מיליון איש גיששו אחר אות סלולר שלא הופיע. הרשויות מיהרו לחפש אשמים: תקלה פיזית בקו משותף עם צרפת? רעש אלקטרומגנטי חריג? מתקפת סייבר? בינתיים עמדו עסקים מושבתים מול מקררים חמים, ובעלי מסעדות ספרו את עלות הנזק למזון מופשר.

האפלה בספרד איננה דרמה מקומית; היא מראה שהוצבה לפתחנו. ישראל היא “אי-אנרגיה”: אין לה קווי חיבור לשכנותיה, והמערכת כולה נשענת על תריסר תחנות כוח, צינור גז מרכזי אחד וקו הולכה צפוף במיוחד במרכז הארץ. כשהשאלטר ייפול כאן, הוא יפיל את כולנו.

ההנחה של מנכ”ל חברת נוגה, שאול גולדשטיין, בקיץ שעבר וקבע שבחלוף 72 שעות ללא חשמל “אי-אפשר יהיה לגור כאן”. זו איננה המצאה שלו. ב- 2018 כשהייתי בפרלמנט האירופי, סיפר לי חבר מאירלנד שישב בוועדות של נאטו כי בתרגילי Coherent Resilience של הארגון, אומרים המומחים כי 48 שעות של חושך מספיקות כדי שיתחיל להיגמר הדיזל בגנרטורים המניעים משאבות-מים, תחנות דלק ומקררי בתי-החולים. הסליקה הבנקאית קופאת, המזומן נגמר בכספומטים, ורשתות־הסלולר – שמחזיקות סוללה לרוב ל-8-24 שעות ולפעמים גנרטור לעוד עשר – מתחילות לקרוס. בתוך פרק-הזמן הקצר הזה עוברת חברה מודרנית מהיי-טק לנרות. מרכז המחקר של ETH בציריך מעריך שבאירופה תידרדר אפלה בת 72 שעות במהירות למשבר שלטוני. ובכל זאת, מעטים הממשלים המעזים לומר לציבור את האמת הפשוטה: החשמל הוא קו החיים של המדינה, וכשהוא נחתך – הכל נחתך.

לתחושת האיום הזו יש גיבוי אמפירי. באוקראינה, בדצמבר 2015, התקפת סייבר ראשונה מסוגה כיבתה את האור ל-225 אלף תושבים במערב המדינה. בטקסס, בפברואר 2021, הספיקה סופת חורף אחת כדי לנתק 4.5 מיליון בתים מחשמל ולגרור הפסד כלכלי שהוערך במיליארדי דולרים. בשני המקרים לא היו טילים או פצצות אלקטרומגנטיות – די היה בקוד זדוני או בקור קיצוני כדי לפרק רשת חשמל מודרנית.

אחרי סיפוח חצי-האי קרים, החליט המשרד לביטחון אזרחי בשטוקהולם להחיות מסורת ישנה ולשלוח לכל 4.8 מיליון בתי-האב חוברת בשם “אם תפרוץ מלחמה או משבר”. שלושים עמודים צהבהבים לימדו את האזרח הממוצע כיצד לטהר מים עומדים, כמה ליטרי שתייה לאגור, וכמה מזומן לשמור בבית ליום שהכרטיס לא יעבוד. לקראת סוף 2024 יצאה מהדורה מעודכנת, הפעם עם פרק על מתקפות סייבר ודיפ-פייקים – הכוונה ברורה: הכנת האזרחים היא חלק מהריבונות. אצלנו, ההיערכות מסתכמת בוועדות כנסת ובתרשימי PowerPoint שאיש-מן-הציבור לא ראה.

בבכל זאת, יש נקודות אור ספורות. במעלה־גלבוע פועל כיום מיקרו-גריד קהילתי שמסוגל להתנתק מהרשת הארצית ולספק חשמל מתחדש וביוגז. הוא מוכיח שאפשר ליצור “איי-אנרגיה” מקומיים גם בשטח הררי וצפוף. אבל זהו פיילוט בודד, לא מדיניות כוללת. בממשלה אוהבים לדבר על יעד של 30% אנרגיות מתחדשות עד 2030, אך שוכחים לציין שהיעד הזה מחובר לאותה שקע פגיע אל רשת הולכה מרכזית שאינה ממוגנת בפני רקטות או רחפנים.

במצב הנוכחי, בו מדינת ישראל מצויה במלחמה פעילה מול חזיתות רבות, ביניהן החזית האיראנית, אסור לנו להיות שאננים. למדנו מה קורה כשאנחנו מזלזלים באויב וחושבים שהוא לא חכם, טכנולוגי או מתקדם כמונו. כשיגיע ה- 7 באוקטובר של התשתיות הלאומיות ימדדו אותנו לא במספר האקזיטים אלא במספר הגנרטורים שנדלקו בזמן, במספר המיקרו-גרידים ששמרו על תפקוד, ובמספר האזרחים שידעו לפתוח ברז בבית ולמצוא בו מים זורמים. ראוי שנציב יעד לביזור רשת ההולכה, לקבור קווי מתח עיליים ולהקים עשרת-אלפים מיקרו-גרידים קהילתיים עד סוף העשור, או במינימום לקיים תרגיל הפסקת חשמל יזומה של שלוש שעות בשעת ערב מתוּכנתת, כדי שהממשלה, הרשויות המקומיות והציבור ילמדו איך נראה העולם בלי מתג הפלאים הזה בקיר.

מיכל זילברברג היא מנכ״לית Twino, חברת ייעוץ ואסטרטגיה לתוכניות של האיחוד האירופי